פסק-דין בתיק עמל"ע 17913-09-12

1.          לפניי ערעור על פסק הדין שניתן על ידי מותב  בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (להלן: " בית הדין הארצי") בתיק בד"א 41/12, מיום 7.8.2012 (עו"ד רענני עפרי אביבה, עו"ד עופר נעמת, עו"ד ערן מרינברג). בית הדין הארצי בפסק דינו, דחה את ערעורו של המערער על פסק דינו של מותב  בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב והמרכז (להלן: " בית הדין המחוזי"), בתיק בד"מ פ/202/10 מיום 18.3.2012 (עו"ד יגאל רענן, עו"ד דותן ברגמן ועו"ד נתן שפטלוביץ).

ההליך בבית הדין המחוזי

2.      בהליך בבית הדין המחוזי הודה המערער בכך שחברותו בלשכת עורכי הדין, הושעתה החל מיום 28.7.2008 ועד ליום 15.11.2011. עוד הודה, כי חתם על הסדר חוב מיום 19.1.2010 וכן הגיש בחתימתו, בקשה לדחיית מועד דיון בתיק פלילי 720609/08 של בית משפט השלום בנצרת (להלן: " המסמכים החתומים"). בנוסף, הודה המערער כי מסמכים אלו, שנחתמו על ידו, בצירוף התואר " עורך דין", נחתמו במועד בו הוא לא היה רשאי להציג עצמו כ"עורך דין", בשל השעייתו כאמור.

3.      כפי שצוין בפסק הדין של בית הדן המחוזי, הגנתו היחידה של המערער הייתה כי אותה "לקוחה", לגביה מתייחסים המסמכים החתומים, הינה בת זוגו, אשתו משנת 2003, ולא לקוח אחר. עוד לטענת המשיב, הוא לא קיבל מבת זוגו כל תמורה עבור ייצוגה וכי "הסדר החוב" שנחתם, נעשה בסיומו של משא ומתן שניהל עבורה ובשמה בעל פה, במשך שנים קודם לכן, טרם נשלל רישיון עריכת הדין שלו. המערער הוסיף וטען, כי לבת זוגו נקבעו 100% נכות והיא אף סובלת מ"עיוורון קרטיקלי". לכן היא אינה מסוגלת לבצע שום פעולה בכוחות עצמה, ולפיכך מדובר ב"עניין פרטי" בו טיפל עבורה, ללא קבלת תמורה ולא "דרך עיסוקו כעורך דין". עוד הוסיף כי חתימתו על המסמכים, נעשתה " ממש בהיסח הדעת ובתום לב, פשוט מכח הרגל, לא מתוך כוונה לעבור איזו שהיא עבירה או מתוך כוונה לעשות מעשה שעורך דין בהשעיה אסור לו לעשות אותו" (עמ' 28-29 לפרוטוקול הדיון בבית הדין המחוזי). כנשאל מדוע כונה "סניגור" על ידי השופטת בפרוטוקול בית המשפט בנצרת, שבו נוהל תיק פלילי בשם בת זוגו, השיב: " אני לא אחראי למה שמישהו אחר כותב. אני אחראי למה שאני עושה ... אני עשיתי את זה לגמרי בהיסח הדעת ומתוך הרגל ואני רואה את זה כעניין פרטי, עניין אישי.. לא כקשר בין פרקליט ללקוח" (עמ' 31-32 לפרוטוקול בית הדין המחוזי).

4.      בית הדין המחוזי דחה את טענות ההגנה של המערער בנימוק כי הן אינן מהוות הגנה בפני האישום על פי סעיף 97 לחוק לשכת עורכי הדין, התשנ"א - 1961 (להלן: " החוק" או " חוק הלשכה"). בית הדין המחוזי פרט נימוקים כדלהלן:

" 6.2 בראש ובראשונה יודגש כי בן משפחה של עורך דין, המיוצג על ידו בהליך משפטי כלשהו, או בעסקה משפטית כלשהי, כשאותו עורך דין חותם בשמו ועבורו - הינו לקוח של עורך הדין לכל דבר ועניין, בין אם הוא משלם לו שכר ובין אם לאו.

6.3   כאשר עורך דין מייצג בהליך משפטי או בעסקה, ללא קבלת תמורה, את בת - זוגו, הוא חוסך ממנה את הצורך לשכור את שירותיו של עורך דין "חיצוני" תמורת השכר שזה היה דורש, שכר שאם היה משולם לאותו עורך דין 'חיצוני', היה נגרע מ'הקופה המשפחתית'.

        בדרך זו, מקבל אותו עורך דין, בעקיפין ובמישרין, תמורה בת ערך לייצוג בת זוגו (או כל בן משפחה אחר!).

6.4   לכן, ייצוגה של בת זוגו של הנאשם בעסקה ... ובהליך המשפטי ...היו פעולות שנעשו בתמורה ושרק עורך דין רשאי לעשותן, על פי הוראות סעיפים 20(1) ו-20(3) לחוק לשכת עורכי הדין".

5.      בית הדין המחוזי הוסיף ופרט בפסק דינו, כי בתקופת השעייתו של המערער ממקצוע עריכת הדין, הוא לא היה רשאי לעשות כל שימוש בתואר זה למשך כל תקופת ההשעייה, לא בהסדר החוב, שהוא מסמך בעל אופי משפטי מובהק ובוודאי שלא בייצוג, בין אם מדובר בבת זוגו, ובין אם מדובר בקרוב משפחה אחר. בית הדין המחוזי דחה את טענתו של המערער, כי חתם על המסמכים "בתום לב" ו"בהיסח דעת", "מתוך הרגל" ו"ללא כוונה לעבור עבירה". עוד קבע, כי המערער היה מודע לעובדת השעייתו לתקופה של כשלוש וחצי שנים, שפירושה המיידי והאלמנטארי, הוא איסור מוחלט לעשות שימוש בתואר "עורך דין" לכל מטרה שהיא, במשך כל התקופה. בנוסף נקבע, כי אילו רצה המערער לנהוג ""בתום לב", הוא היה רשאי לבקש מבית המשפט לייצג את בת זוגו בבית המשפט כ"ידיד קרוב", בהתחשב בחוסר תפקודה. בנוסף נאמר, כי לגבי הסדר החוב, הרי הצד שכנגד של בת זוגו בהסדר החוב בו היה מעוניין רק בתשלום החוב, ולעיסוקו של המערער לא היה מבחינתו כל משקל.

6.     בסופו של ההליך, בבית הדין המחוזי, הורשע המערער בעבירה של התחזות לפי סעיף 97(א) סיפא לחוק וכן בעבירת משמעת של אי שמירת כבוד המקצוע, לפי סעיף61(1) בצירוף סעיף 53 לחוק. לעומת זאת, זוכה המערער מעבירה של אי מתן עזרה לבית המשפט לעשות משפט לפי סעיפים 54 ו-61(1) לחוק הלשכה וכן מעבירה לפי סעיף 61(3) לחוק בשל  אי מתן תשובה לטענות הקובל.

7.      לעניין העונש, בית הדין המחוזי גזר על המערער שני שנות השעיה בפועל, מתוכן שנה אחת בחופף לכל עונש השעיה אחר שמוטל על המערער (אם מוטל, ולרבות מכוח בד"מ 116/09 ככל שיהפוך לחלוט) ושנה אחת במצטבר, החל מיום 31.3.2012. בנוסף, נגזר על המערער עונש מותנה של השעיה בת 5 שנים, שיופעל רק במידה ובתקופת השעייתו של המערער מן הלשכה, יעבור עבירה על הוראות סעיף 97 לחוק.

8.      אב"ד מותב בית הדין המחוזי, עו"ד יגאל רענן, הוסיף והעיר בגזר הדין:

"בעיני, עבירת ההתחזות של עורכי דין המושעים ממקצועם לפרקי זמן שונים, ועושים זאת, לטענתם, 'מכוח ההרגל' להצמיד את התואר 'עורך דין' לשמם (כפי שטען, בין היתר, גם הנאשם במקרה שלפנינו), מתפשטת כנגע ממאיר בשיפוט המשמעתי. זוהי עברה שיש לעקור מן השורש, ויפה שעה אחת קודם, מאחר שהיא גורמת הן לזילות המקצוע והן לזילות הדין המשמעתי. הדרך היחידה, לדעתי, לעיקור תופעה חמורה זו מן השורש, הינה ע"י הרתעה משמעותית של עבריינים בכוח!...אלמלא היו לנאשם במקרה שלפנינו נסיבות כה מיוחדות, כפי שפורטו הן בהכרעת הדין והן בגזר הדין, לא הייתי מהסס להורות על העברת פסק הדין לפרקליטות. ברם, לא הובאה בפנינו כל ראיה לכך שהנאשם עבר עבירה זו במקרה נוסף כלשהו, פרט כמסייע לבת זוגו הסובלת מנכות של 100%...".

ההליך בבית הדין הארצי

9.      כאמור, בית הדין הארצי דחה בפסק דינו את ערעורו של המערער על פסק הדין של בית הדין המחוזי. טענתו העיקרית של המערער בערעורו לבית הדין הארצי הייתה, כי תנאי מקדמי להרשעה בסעיפים 97 סיפא ו- 53 לחוק, הינה קביעה פוזיטיבית, כי הוא עבר גם על הוראות סעיף 20 לחוק. לטענתו, טעה בית הדין קמא, בפרשנות סעיף 20 לחוק ולפיכך, הרשעתו אינה יכולה לעמוד.

10.    לטענת המערער, הוא לא עבר על הוראות סעיף 20 לחוק ולא עשה כל פעולה שיוחדה על פי החוק, לעורכי דין בלבד, ולפיכך לא עבר כל עבירה. המערער הוסיף וטען, כי שגה בית הדין קמא כשפרש את המונח "תמורה" והכניס ללשון החוק מה שאין בו, כאשר קבע כי שאלמלא היה מייצג את בת זוגו, היא הייתה שוכרת שרותיו של עורך דין אחר ולכן מדובר בתמורה. המערער ציין בעניין זה, כי בתו היא עורכת דין מן המניין ולכן, לא ניתן לקבוע שבת זוגו, בהכרח, הייתה שוכרת את שירותיו של עורך דין אחר לייצגה, מה גם, שלדבריו, לו היה מביא בחשבון שהוא עתיד לעבור עבירה, היה מעביר לבתו את הייצוג.

11.    בית הדין הארצי דן בפירוט רב בטענות המערער, ניתח את סעיף 97 סיפא לחוק ואת סעיף 20 לחוק ודחה, ברוב דעות, את טענותיו של המערער.

12.    דעת הרוב, מפי עו"ד ערן מרינברג ואב"ד עו"ד אביבה רענני, סברה כי יש לדחות את הערעור, ולהותיר את הרשעתו של המערער על פי סעיף 97 סיפא לחוק על כנה. זאת, בעיקר מהנימוק שהפעולות שביצע הינן פעולות משפטיות, הנמצאות בתחום העיסוק הייחודי של עורכי הדין, כאמור בסעיף 20 לחוק. עם זאת, השניים הצטרפו לעמדתו של עו"ד נעמת, שדחה במסגרת דעת המיעוט את קביעת בית הדין קמא, לפיה "התמורה" שקיבל המערער, היא "חיסכון" לקופה המשפחתית עקב כך שבת זוגו לא נצרכה לשכור שירותיו של עו"ד אחר. דעת הרוב הצטרפה לדעת המיעוט, לפיה פרשנות כזו, למונח "תמורה", מרוקנת את סעיף 20 לחוק מתוכן.